פיירו אינצ׳יזה דה לה רוקטה הוא נצר למשפחת יין איטלקית מכובדת וידועת שם. סבו, המרקזה )מרקיז( מריו אינצ׳יזה דלה רוקטה היה בעליה של אחוזה טוסקנית ברצועת החוף של בולגרי, בשם סן גואידו. אי שם בשנות ה70- של המאה הקודמת חזר הסב מנסיעה לבורדו כשהוא מלא התלהבות והשראה. בהשפעתן, הוא נטע קברנה סוביניון וקברנה פרנק וייצר יין להנאת המשפחה וחברים. הפריצה הגדולה של היין, שנקרא סאסיקאיה, התרחשה ב,1978- בטעימה עיוורת היסטורית שערך המגזין דקנטר. ססיקאיה, אז ׳יין-שולחני׳ אנונימי מיקב צעיר, הביס יינות בורדו נחשבים ויקרים עשרות מונים, וחשף לעולם את הפוטנציאל של אזור בולגרי. כך, מבלי להתכוון, התחיל מרקזה דלה רוקטה את המהפכה שזכתה לשם ״סופר טוסקן״, ושינתה מקצה לקצה את תעשיית היין בטוסקנה. בשנת ,2001 בעת ביקור בניו יורק, פיירו דלה רוקטה הצעיר פגש בטעימה עיוורת פינו נואר נפלא. כשהוסר ממנו הכיסוי הוא הופתע לגלות שמדובר ביין ניסיוני שעשה יועץ היין ההולנדי האנס וינדינג-דירס בשביל אומברטו קאנאלה, יצרן יין מפטגוניה. ארגנטינה ידועה ביין אחד, מלבק, במיוחד בזה של האזור הצפון מערבי מנדוזה. יין פירותי ונגיש זה מתאפיין במיצוי עשיר ובגוף אלכוהולי מלא, וניכרת בו לרוב השפעה נדיבה של עץ. בקיצור- ההיפך הגמור מהעידון והאלגנטיות של הפינו הנואר המשובח שבו דה לה רוקטה התאהב. עם ההיסטוריה המשפחתית של דלה רוקטה, ודאי ניחשתם שהוא יצא להתחקות אחר הפינו נואר הארגנטיני. להפתעתו, גילה שכבר שישים שנה קודם לכך היו יותר מ16,000- דונם של כרמי פינו נואר בפטגוניה, בעיקר לצורך הכנת יין מבעבע, למשל עבור בית השמפניה היוקרתי מואט א שנדון. עם הירידה בביקוש הכרמים נזנחו או נעקרו, ובתחילת 2000 נותרו מהם רק כ2000- דונם. היין שכישף את דלה רוקטה הגיע מכרמים ותיקים אלה, והוא החליט לנסוע לראות אותם. ב2003- עמד פיירו בחוות פינו נואר מ,1932- בריו נגרו, ערוץ נהר יבש שחרץ קרחון קדום במחצית הדרך בין האוקיינוס להרי האנדים בקצה הצפוני של פטגוניה. הוא נפעם מהגובה הרב, מהאקלים היבש של מדבר בצל האנדים ומהאוויר הנקי והצלול. האור היה בהיר בצורה קיצונית ורוח קרה ויבשה נשבה כל העת מהמערב. את החקלאות באזור, שמבחינה טכנית הוא מדבר לכל דבר, אפשרה מערכת השקיה מהמאה ה,19- ה״צ׳אקרה״. חלקות ריבועיות גדולות נתחמו בתעלות שנחפרו על ידי הקולוניאליסטים הבריטים. התעלות נחסמו ונפתחו חליפות, הזרימו את מי הפשרת השלגים לחלקות, והציפו אותן בכמות גדולה של מים. דלה רוקטה הנרגש חשש לגפנים העתיקות, הלא מורכבות, שמצא בכרם הנטוש, וכן לאדמה האפורה, שנראתה יבשה ודלה מאד. הוא ידע שרוח יבשה ובלתי פוסקת, קרקע חולית-חצצית והצפות העומק מהווים תנאי בסיס מושלמים לבריאות הכרמים בעתיד, וחשב שיוכל לשקם את הכרם ואת האדמה באמצעים אורגניים. האינטואיציה שלו ציוותה עליו לקפוץ ראש להרפתקה אישית, רחוקה ממוטת השליטה הגאוגרפית, הזנית והסגנונית של משפחתו, ומהפריווילגיות של חייו באירופה. פיירו שיקם את הכרם, רכש שניים נוספים, נטע גפנים חדשות )אף הן ללא הרכבה( ועל פי המנהג המקומי גם עצי צפצפה צפופים שיקטינו את עצמת הרוח. הוא זרע צמחי תכסית והחזיר את המגוון הביולוגי לקרקע באמצעים ביו-דינמיים. לפרויקט קרא בשם המקומי ״צ׳אקרה״, בפשטות - חווה. האנס וינדינג-דירס, היועץ ההולנדי, שבינתיים הקים את יקב המלבק השכן בודגה נואמיה, העניק לפיירו את הגיבוי המקצועי לבצירים הראשונים, החל בזה של ,2004 וכן מקום לעבוד בו עד שהיקב שבנה הושלם. במבנה אבן החול הנמוך של ״צ׳אקרה״ לא עושים מניפולציות על אשכולות הענבים. לאחר הבציר הידני הם תוססים בשלמותם עם שמרי הבר שלהם במכלי בטון מצופים אפוקסי. היין מבגיר בחביות צרפתיות, כ20%- מהן חדשות, עד הביקבוק, אז הוא מקבל מעט גופרית. ״אני מחפש את הסגנון ה״נשי״, החד, של פינו נואר, לא את הסמיך, השחור והטאני. זה לא ענין של נכון או לא נכון, רק של טעם״. היקב עושה 3 פינו נואר סינגל ויניארד. ,32 מהכרם שניטע ב.1932- ,55 מזה שניטע ב,1955- ו,67- נכון, מזה של .1967 היין בארדה הוא אוסף הפרי הצעיר יותר או זה שלא נכנס ליינות הייחודיים. אם פרויקט אישי, אז עד הסוף. השמות הידועים לרוב לא נוהגים ״ללכלך את הידיים״, אבל דלה רוקטה כן, כפי שמלמד הסיפור הבא. ב,2012- כשעבד לבדו בשולי אחד ממכלי הבטון בגדולים שלו הוא צנח ממנו אחורנית, ונמצא מרוסק רק שעות ארוכות אחר כך על ידי אחד העובדים, שהגיע במקרה ליקב. במבט אחורה על שלושה חודשים בכיסא גלגלים ושיקום ארוך הוא אומר: ״התאונה הייתה אחד הדברים הטובים שקרו בחיים שלי. הבנתי מה חשוב לי באמת״. ב2016- צ׳אקרה יצאה להרפתקה נוספת, שרדונה, והפעם עם יצרן בורגון האגדי ז׳אן מארק רולו. ״לא הייתי מעז להציע לרולו לעשות איתי יין, בחיים לא, אבל במפגש מקרי הסתבר לי שהמגבלות של אזור בורגון חונקות אותו ושהוא מת לעשות משהו מסעיר מחוצה לה״. עבור השרדונה הניסיוני הורכב מחדש כרם מרלו בן ,40 שלמרות שגדל על אדמת גיר משובחת, לפרי שלו לא נמצא שום שימוש ראוי לשמו. כך, בתוך שנה, היה לשניים יבול שרדונה מגפנים בוגרות, שנתן את המורכבות המינרלית, החדות והמליחות שניתן לצפות משרדונה של רולו, ובעקבות הצלחתו ניטעו עד מהרה כרמי שרדונה נוספים.